ברכה שכתב שמיל האלוף ליומולדת של המועדון הירוק.
Put Me On The Front Line
שוב השיר הזה ברקע, רוק כבד עם זמר שצורח בקצה הגרון , Take a deep birth אז אני לוקח, נשימה ובוהה בתקרה ושואל את עצמי, למה אני צריך את זה בכלל? למה? טוב, אני לא בדיוק בוהה. סתם נח לשנייה ומסדיר את הנשימות בדרך לעוד V-UP או הולו רוק ואז אני שואל את זה שוב, כשהזיעה שלי מטפטפת, זורמת, ניגרת והידיים שאוחזות במשקולות טיפה מחליקות אבל עכשיו צריך להיות מודע לגב, לברכיים, למשקל שעל העקבים ואז בתנופה המשקולות מורמות, ואז שוב ושוב ואז וול בול וברפיז ובוקס ג'אמפ ועוד סיבוב והסטופר רץ וליאב צועק והזמר צורח "Put me on the front lineee" ואני רוצה לצרוח "כל הזין" אבל למי יש כוח לצרוח כשצריך לזרוק כדור לקיר שוב ושוב ושוב. הלב פועם בעוצמה, הנשימה כבדה וזמן לנוח - אין הכדור נופל מהיד, אני כבר מתעצבן אבל אז, לרגע, הדם חוזר למוח ואני נזכר בתחושה הטובה שבסוף האימון בסיפוק, בהרגשה שניצחת את אתמול עשית משהו שלא האמנת שתעשה הנפת עוד קילו, הספקת עוד ברפי, קפצת בחבל, הפכת צמיג ואחרי כמה שבועות או חודשים המשקל יורד, השרירים קצת מתעבים ואפילו ההליכה מעט יותר זקופה ובאופן מוזר אתה מתחיל להתייחס לאנשים שמזיעים לידך כל ערב כמו חברים, אולי גם משפחה ואז, כשהאימון נראה בלתי עביר, אינסופי וקשוח עד אימה, אתה נזכר בכל זה ומנסה להתמודד, לשפר קצת את עצמך אתה זוכר למה אתה בעצם כאן, בוהה בתקרה, מטפטף את כל תלאות היום העמוס על הרצפה
אז מזל טוב, קרוספיט ויצמן, ותודה ליאב
זו היתה שנה מצוינת, נקווה שימשיך כך, אבל אם אפשר, שקצת פחות יכאב
דניאל שמיל Daniel Schmil
